Yaron Benyamini

גרנד מאסטר ירון בנימיני

קונג פו   טאי צ'י   צ'י קונג

העצמה אישית והתפתחות רוחנית באמצעות אומנויות לחימה

  לפרטים חייגו עכשיו: 050-7626-419   סדנאות\קורסים: 054-719-8552
Logo

מודל 'כלא בטוח'

 

מודל 'כלא בטוח':

קשה מבחוץ(בטחון) ורך מבפנים(חטו"ש)
כמודל 'תבונה ורגישות' (רך / קשה) בטיפול באומנויות 'גוף-נפש'


ד"ר ישראל קים, ראש החוג המשולב לקרימינולוגיה ואכיפת החוק, המכללה האקדמית בית ברל והאוניברסיטה הפתוחה.

 

הקדמה

סדנת 'תבונה ורגישות' בטיפול באומנויות, עליה מבוסס מאמר זה, נוסתה בהצלחה מרובה בחוג לקרימינולוגיה ואכיפת החוק במכללה האקדמית בית-ברל בשנת הלימודים תשס"ב.

הסדנה עבדה עם קבוצה של קציני שב"ס הלומדים לתואר אקדמי שני במוסדות שונים להשכלה גבוהה. את החלק העוסק באומנות פלסטית פיסולית בנייר, אבן, עץ, גבס, ברזל, זכוכית , מים, חול וצבע מציע אברהם גונר*, צייר, בוגר החוגים לחינוך ולתיאטרון, ראש תחום אמנות בעירית אשדוד.

את העיצוב בגוף האדם באמצעות 'טווינה' סינית מציעה הגב' נירה רבינוביץ'*, מביה"ח "וולפסון", נוירולוגית ילדים; ביה"ח "רעות", מכללת מדיסין והמכללה הבינלאומית גו-ג'ו שם היא עוסקת ברפואה סינית, שיאצו, טווינה, טאיצ'י וצ'יקונג. לבסוף, גרנד מאסטר ירון בנימיני* (דאן 9), ראש המכללה הבינלאומית לאומנויות לחימה גו-ג'ו, עוסק במסגרת הסדנה בהוראת התנועה: 'הפחת החיים'- תעופת 'ציפור הנפש' מתוך החומרים הפיסוליים הפלסטיים והאנושיים אל המרחב.

קונספציית השילוב ל 'כלא בטוח': 'תבונה ורגישות' ו'שב"ס - קהילתי'

מאמר קונספטואלי זה מבקש לחבר ולשלב את המודל 'תבונה ורגישות בטיפול באומנויות' עם מודל 'שב"ס קהילתי' (קים, 2002) כדי להשיג כלא בטוח.

כלא בטוח הוא זה המאזן בין סיפוק הצרכים הקיומיים הראשונים של החוסה, אך בעיקר של הכלא לבין סיפוקם של צרכים 'גבוהים' של הכלא, אך בעיקר של החוסה בו. כלא בטוח הוא כזה המאזן צרכים בסיסיים של בטחון, מחד גיסא עם חמלה אנושית, שמירת כבוד האדם, סובלנות, הומניות ושמירת ההרמוניה האנושית, מאידך גיסא. כדי להשיג יתר בטחון בסיסי בין חומות הכלא קיימת האפשרות היחסית 'להקשיח ' את המעטפת החיצונית-הפיסית באמצעות 'חומות גבוהות יותר' מצד אחד, או לחילופין בעבודה על 'ריכוך' תוכנו הפנימי של הכלא, בספקו 'צרכים אנושיים גבוהים' יותר מצד אחר.

אלטרנטיבה זו היא המוצעת כאן. 'כלא בטוח' יותר משרת לכן חוסים ושומרים כאחד. הוא מקבל ביטוי במודל משולב 'רך/קשה. מודל 'כלא-בטוח' 'רך/קשה' מתאים קונספטואלית לפילוסופיה הדאואיסטית הסינית, שהיא בסיסה התיאורטי של מודל 'תבונה ורגישות- הטיפול באומנויות' הגו-ג'ו, 'רך/ קשה'.

* דברם של האמנים: *גרנדמאסטר ירון בנימיני, *אברהם גונר, ו*נירה רבינוביץ' נכתבו על ידם ובלשונם.

 

א) 'תבונה ורגישות'

'תבונה ורגישות' הוא קורס סדנאי העוסק בטיפול 'באומנויות גוף-נפש' באמצעות טכניקות פיסוליות. טכניקות פיסוליות אלה נפרשות מעיצוב בחומר הדומם לעיצוב בחומר החי, בגוף האדם, ועד להפחתו של הגוף בחיים ( נשמה), תוך הנעתו, הפרחתו ו 'התעופפותו' במרחב.

עשייה זאת מתגלגלת ונפרשת לה כתמונה שלמה מגליל נייר דומם ועד למעוף ציפור(הנפש). הדמיה זו ניבטת מציורו של הצייר אשר ( M.C.Escher), אצל לוחר ( 1974 , ( Locher. תמונה זו מבטאת את יכולת הטיפול העילאית בנפש האדם באמצעות טיפול בחומר הדומם, בחזקת 'נפש בריאה בגוף בריא', כדברי חז"ל.

מבחינה אקדמית מבטאת פרישה זו תהליך למידה בכלל ושל מיומנויות אקדמיות במקרה דנן, בפרט. מיומנויות המתעצבות לאיטן ממטריה היולית בלתי מוגדרת של מיומנויות ומושגי יסוד, למיומנויות 'מתקדמות' של דיפרנציאציה מבחינה ומגדירה תחומים, כזאת העושה סדר היררכי במיומנויות ובמושגים, ועד לרמת העילאית של הסמינריון בו נדרשת תרומתו האקטיבית, בעלת ערך מוסף סינרגטי, העוסק בחיבוריות- מחדשת של הלומד.

מודל שב"ס קהילתי (קים, 2002), בניגוד לשב"ס המסורתי, הנו מודל המבוסס על מודל השיטור הקהילתי אשר במרכזו שיתוף גורמי קהילה חיצוניים לפעולה ואחריות משותפת בעבודה ופתרון בעיות בתוך הכלא. מודל 'תבונה ורגישות בטיפול באומנויות', מבוסס על אומנות הלחימה הסינית המסורתית 'גו-ג'ו-לחימה כאומנות' (קים, 2001), מבית היוצר של הפילוסופיה הסינית הדאואיסטית.

הדיאלקטיקה של יין/יאנג בדאואיזם הסיני, או מקבילתו 'רך/קשה' באומנות הלחימה 'גו-ג'ו' יכולה לבטא נאמנה את המעבר מ 'מודל בטחון ' נוקשה, ביהביוריסטי ומכניסטי של שב"ס ושל החומר הדומם במודל 'תבונה ורגישות' מחד, למודל חטו"ש (חינוך, טיפול ושיקום ), שהוא טיפול רך יותר, הומניסטי וקוגניטיבי של שב"ס קהילתי, ובנפש האדם במודל 'תבונה ורגישות' מאידך. החיבור של שני המודלים דלעיל, יוצר מודל משולב 'התנהגותי-קוגנטיבי', 'רך/ קשה', של תבונה ורגישות (קים, 1998). מודל משולב זה הוא הצעת מאמרנו זה כמודל ליישום בשב"ש.

 

ב) 'שב"ס - קהילתי'

ראיית השב"ס כמודל קהילתי מבוססת כאמור על המודל המשטרתי. 'שיטור קהילתי' הנו שיטת שיטור אלטרנטיבית לשיטת השיטור המסורתית-אכפתית. שיטה זו מבוססת על פילוסופיה, תפיסת עולם ואסטרטגיה ארגונית חדשה. השיטה מבוססת על ההכרה שפשיעה איננה רק עניין משטרתי אלא כלל קהילתי ( גימשי, 1995). היא באה ליישם דפוסים חדשים של שותפויות בין השיטור לקהילה בה מבקשת המשטרה לפעול.

ההגדרה מדגישה את ההכרה בתלות ההדדית בין המשטרה לקהילה, על הגורמים הפועלים בה ואת חלוקת האחריות בין המשטרה והקהילה, ליצירת סביבה בטוחה יותר. הדגש המשטרתי עובר כאן מהתמקדות יתר בפשיעה החמורה ואכיפת החוק לגישה הממוקדת במניעת פשיעה ופתרון בעיות בקהילה תוך מתן דגש על הסיבות להיווצרות הפשיעה וחוסר הסדר (Vedette, 1994).

הרצון לראות את עבודת השב"ס כקהילתית, המובעת כאן, מתמקדת אף היא, במקביל למודל השיטור, בהדדיות, בשיתופיות ובאחריות במניעת פשיעה בכך שמוצרה הסופי יהיה עבריין שהשתלב מחדש בקהילה (קים, 2002).

בדומה לגישות ניהול מתקדמות אחרות, מציבה שיטת השיטור הקהילתי, ועכשיו לאור תפיסתנו גם שב"ס קהילתי, את האדם במרכז העשייה. מבחינת מאמר זה הכוונה היא לראות בפרט, מקבל השירות, את מרכז העשייה ולהתאים את המערכות האוכפות לתכלית זו.

מבנה המשטרה המסורתי ודרך פעולתה, ולדעת כותבי מאמר זה נכון הדבר גם לגבי שב"ס, מקשה עליה לתפקד ב 'גישה שרותית'.

השיטור הקלאסי, האכפתי, המושתת על ריכוזיות ואכיפת חוק, משיג את ייעודו באמצעות שימוש בכוח. המהפכה הטכנולוגית שהכניסה, בשירות המשטרה, אמצעים כמו רכב, קשר וכוח אדם מקצוען, יצרה את האפשרות לבסס את עבודת המשטרה על כוח שיטור קטן אבל חכם. יעילות זו של עבודת המשטרה הרחיקה אותה מהרחוב ומהקהילה ויצרה נתק הולך וגובר בינה לבין צרכנייה. נתק זה קיבל במשך השנים אופי של ניכור. (שלו ויחזקאלי, 1997).

בעבודת השב"ס, הנתק מהקהילה ומוסדותיה הינו קריטי במיוחד ומובנה. הוא מתקיים בתוך חומות של בטון המהוות כאן גם חומות של ניכור מן הקהילה. הקהילה באמצעות שליחיה המשפטיים הרי גירשה את העבריין מתחומה, והשב"ס קיבל אותו למשמורת בין חומותיו.

ב"שיטור כפרופםיה - מלוכד גנבים ליזם קהילתי", טוען גימשי (1997) שהתפיסה המסורתית של השיטור היא של 'לוכד גנבים' , כזאת המדגישה פרוצדורה פלילית, בירוקרטית , מתועשת, תגובתית שתפיסתה מבוססת 'מוצר' סופי. כך גם טוענים שלו ויחזקאלי (1997 ) ב 'שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי.

גישה אלטרנטיבית היא של השיטור הקהילתי, המציעה לראות במאבק בפשיעה ובשמירה על איכות החיים פעילות מערכתית, שבה תפקידו המרכזי של השוטר הוא לתת שרות ולהניע באופן יזום משאבים קהילתיים, במשותף עם הקהילה, כדי להגן על האדם, כבודו ורכושו.

גימשי (שם) מוסיף וטוען שהמשותף לשוטרים, לאחיות ולמורים מחד ולעובדים סוציאליים פסיכולוגים, לעורכי דין ולרופאים מאידך, הוא היותם עובדי שטח המעניקים שירות מקצועי בקו הראשון. השפעת התנהגותם ופעולותיהם על איכות חיי האנשים היא משמעותית ביותר. אנו נאזכר כאן, לצד העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים והרופאים דלעיל, את המטפלים באומנויות, עניינו המרכזי של מאמרנו זה.

כן נכון הדבר גם לגבי שירותי חינוך, טיפול ושיקום(חטו"ש) שמציע השב"ס , על היותם שירותי שטח המעניקים שירות מקצועי של קו-ראשון. זה הבסיס עליו יהיה אפשר לבסס שב"ס קהילתי.

 

מודל 'תבונה ורגישות בטיפול באומנויות':

א) פיסול בדומם: האמנות הפלסטית ככלי שימושי (גונר, 2002)

האמנות הפלסטית-ציור פיסול וטכניקות מעורבות ,הייתה מעוגנת בסלוני תצוגה, בגלריות ובמוזיאונים, שמורה בין הכתלים לאוכלוסייה מצומצמת. .מזה שלושה עשורים מצאה דרכים עוקפות להגיע למרחב הפתוח באמצעות מיצגים ומיצבים, "גרפיטי" ומונומנטים סביבתיים. יתרה מכך, היא הופקעה מהבלעדיות של אומנים ואליטות והפכה לכלי חיוני בידי מחנכים , מטפלים למניהם בתחום האינדיבידואלי והקבוצתי שהעיקר והדגש בה ניתן לתהליך ולא למוצר המוגמר - היצירה.

אם כן, מהם המרכיבים של תחום האומנויות שעושה אותם לכלי כל כך יעיל לטיפול? להלן מספר תכונות יסוד המקנות לאמנות הפלסטית יתרון על פני המוסיקה והתאטרון:

אפשרויות רבות ומגוונות למגע עם חומרים המשמשים בסיס עיקרי ליצירה. אבן, עץ, גבס, נייר, בד, ברזל, זכוכית, מים, חול, צבע.
שילוב אינטגרטיבי פשוט יחסית, במרכיבים של תהליך היצירה - מגע, בחומר, גירוי, ריכוז, חשיבה, קואורדינציה מוטורית
אפשרות לקומוניקציה.
"היצירה כביטוי אישי לפורקן, למצוקה וחוויה.
אפשרות קבלת מוצר מוגמר בתהליך קצר.

 

חמשת הסעיפים המוזכרים מהווים מעין תשבץ מודולרי המאפשר כמעט אין סוף אפשרויות חיבור, גישור או אינטראקציה ביניהם. אי לכך ניתן לבנות תוכניות רבות ומגוונות ולהתאימן לתכונות המטופל התלמיד והקבוצה על פי צורכיהם ומגבלותיהם. אם נעמיק מעט ברמת הפירוט, ניתן לתאר מציאות בתהליך עבודה עם אוכלוסייה כלשהי. נתבונן בחדר עבודה אשר בשפה המקצועית נקרא סטודיו או סדנא רב תחומית לאומניות. על המדפים ושולחנות עבודה מונחים החומרים: גושי אבן, גזעי עץ, ערמות חומר, פסולת תעשייתית . כל אלו מהווים גירוי ומוקד משיכה למתבונן אשר יבחין באופן חופשי בחומר המתאים לו ובכלי הנכון. עצם הבחירה מצביע על אפיון או צורך הראויים לבדיקה ופענוח. בהמשך יתקיים מגע חושני אגרסיבי או רשלני עם חומר הגלם אשר נענה ונכנע לגחמות ולאנרגיות של היוצר. בשלב זה ניתן למדריך, מורה, אמן להתערב ,לא ככל יכול שהפתרונות מצויים באמתחתו אלא כמתבונן המחפש פתרונות משותפים , שואל את השאלות הנכונות ומקשיב. כך נרקמת שיחה שאין לה תחליף בשום מסגרת אחרת. לא שיחת פינג פונג מילולית אלא מפגש זורם שהגורם המתווך הוא במקרה זה, חומר, .צורה, תוכן ועשייה.

כך מסתיים שלב ההכרות עם החומר הגולמי שהפך בינתיים למוצר כלשהו.

המוצר המוגמר - היצירה בכל תנאי יש מוצר מוגמר - "יצירה", שכבודה במקומה מונח בכל מקרה ובכל מצב . לכן יש לייחס לה חשיבות ולהציגה על פי כללי האתיקה המקצועית. יש לתת ליוצרים את התחושה שהם במרכז, להרעיף עליהם חום ועידוד. אין ספק ששיא כזה הוא חלק מתהליך הריכוך, מחזק מרומם ומאפשר המשך אופטימי.

לסיכום - לדעתי לא חטאנו לערך 'אמנות' כשהשתמשנו בה ככלי שימושי, זאת בתנאי שעשינו הפרדה בפענוח הקודים האומנותיים השונים בין אמנות מוזיאונית לבין התהליך היצירתי המיועד לטיפול, לשיקום ולריכוך.

 

ב) "הפסול בגוף" - סדנת מגע. (רבינוביץ', 2002).

הטיפול במגע הוא לימוד דרך החוויה. באמצעותו אנו מפתחים קירבה אינטימית, מודעות גופנית ונפשית. זוהי תקשורת באמצעות החוויה. המטופל יכול לשחזר את חווית הטיפול ולחזור אליה בשעת הצורך.

הגוף הוא האוטוביוגרפיה שלנו. בתוך רקמת השריר שמור זיכרון הטראומות הראשונות ביותר.

המגע ברקמה זו וריכוכה , מאפשרים לחוויות טראומטיות אלה להשתחרר ולהתמוסס.

תוך כדי לימוד ה"טיפול במגע" התלמידים מפנים מודעותם לתחושותיהם הפיזיות והנפשיות הן כמטפלים והן כמטופלים דבר המחזק את תחושת ה"אני" שלהם.

דרך הטיפול במגע התלמידים לומדים להכיר את גבולות גופם . "אני זה מה שאני חש".

הכרת הגבולות המוגדרים מקנה תחושת בטחון ויכולת לתקשר בצורה טובה יותר עם הסביבה. (חיזוק ה- "Skin Ego" על פי Anziew 1989 ).

חווית המגע שמורה בזיכרון החושים התת מודע ומקנה יכולת לשחזרה ולהעניק מגע דומה.

הטיפול במגע מפתח הקשבה ,סבלנות, יכולת התבוננות פנימה כמטפל , ותשומת לב והקשבה לצורכי המטופל. ומאידך כמטופל פתוח יכולת ההרפיה , היכולת לחוש, להרגיש, לקבל.

איכויות אלה ייקחו אתם התלמידים גם לחיי היום יום ויפתחו ערוצי תקשורת נוספים לא וורבליים. שקט , ריכוז, התבוננות ואיזון בין נתינה וקבלה.

רגישות לגבולות של עצמם, זיהוי וכבוד גבולות האחר.

מפגש ראשון:

א. מבוא; עקרונות:

1. הסבר על היין והיאנג - בהתאם להנחיית היסוד לפיה לכל דבר ביקום יש כח שקול אך הופכי לו בערכו כאשר יחד הם משלימים זה את זה.
2 .הסבר על הצ'י- מהיכן אנו מקבלים אספקת צ'י תקינה לגוף. היכן נמצא הצ'י הזה.
3. חשיבותה של התנועה כמזרימת צ'י.

ב. תרגול מעשי:

תרגילי חמום מפרקים.
מציאת קו האמצע.
העברות משקל.
תחושת קרקוע.

 

ג. טפול במגע:

1. הדגמת טפול במנח אנטריורי ; רגלים, ידים, ראש. מתוך טכניקות השיאצו והטווינה הלקוחות מהרפואה הסינית וטכניקת מגע על פי ד"ר מילטון טרייגר- חיפוש אחרי תנועה חסרת מאמץ וההנאה שבביצוע תנועה בדרך זו.

2. חלוקה לזוגות מטפל מטופל ועם הדרכה התלמידים מבצעים טפול במנח אנטריורי על מזרונים.

 

מפגש שני:

1. תרגילי חמום.
2. הדגמת טפול במנח פוסטריורי.
3. חלוקה לזוגות ועבודה על מזרונים.
מפגש שלישי:
1. תרגילי חמום.
2. הדגמה של טפול בטן במנח אנטריורי.
3. עבודה על מזרונים בזוגות.
4. אינטגרציה- טפול חפשי במגע ע"פ הנלמד בשלושת המפגשים.
5. פרידה וחבוקים, תוך שימת לב לשדה האנרגטי של עצמך ושל האדם שמולך.

 

 

ג) הפחת חיים: מהגוף אל הנפש- לחימה כאומנות (בנימיני, 2002 )

אומנות הלחימה המסורתית גו-ג'ו כדרך וכשיטה מאפשרת באמצעות טכניקות קינסטטיות לנוע בקלילות ובפתאומיות, לצלול מטה כברק, להתפתל כנחש ולזרום כמו נהר, אך לעמוד יציב כהר, ואז, שוב לפתע להתרומם כדרקון, כהר געש. הכל בעזרת שפת התנועה וויסות נשימה המתלווה אליה.

הגו-ג'ו הנו אומנות השינוי בין מצבים: ה גו הקשה והדינמי וה ג'ו- הרך והפסיבי.

התרגול בגו-ג'ו מהווה דוגמה של משחקי כוחות במשא ומתן עם העולם. בעזרתו ניתן להבין ולשפר דפוסי התנהגות גם ברמה של מחשבה ורגש וגם ברמה של רפלקסים ואינסטינקטים, ובכך להגיע ליעילות יתר של שיתוף פעולה, פתרון קונפליקטים וניצול מקסימלי של אנרגיה בכל מצב נתון. באמצעות מעבר של כוח המורגש ע"י שני הצדדים המשתתפים (במישור הרגשי והפיזי תנועתי) מתאפשר לפרט לבדוק את גבולותיו, טיב עמדתו כלפי השותף וטווח הביטחון שעליו לקחת.

המתאמן מגבש את מרכז הכובד, מזהה נקודות תורפה ושומר על שווי המשקל הפנימי שלו. כל זאת תוך התחשבות, ערנות, שלווה והערכה עצמית קפדנית של מצב השותף להתמודדות. כך נעשה ארגון מחשבה, ותשומת לב מלאה מוקדשת לתיאום שני הצדדים הבאים במגע ברמת הקשבה, כבוד הדדי ואכפתיות (התנועה זורמת ממוחזרת ואינה מכניעה). זהו אופיו של ניהול משא ומתן, באנרגיה של מערכות יחסים.

ידע זה, ככלי לאומנות התקשורת, מלמד כלים לפתרון קונפליקטים, שאיפה להרמוניה אשר הופכת את הכוח השלילי המופנה נגדנו לאנרגיה חיובית הבאה לעזרתנו. כך למשל, כשמשיטים סירת מפרש בים נגד הרוח, ניתן לעשות זאת רק ע"י תנועה מעגלית של זיגזג (כדוגמת התנועה ההגנתית של "זנקוץ" 45 מעלות בשיטת הגו-ג'ו). כך גם בטבע, הציפורים הדואות בקלילות נגד הרוח, עושות זאת בתנועה מעגלית. כך גם האימון בגו-ג'ו, בתנועותיו המעגליות משתמש בכוח התנועה המעגלית הממוחזרת לעוצמה של שינוי תנועת היריב והפיכתו לשותף. הפיכת מאבק כוחות מנוגדים למשחק כוחות של שיתוף פעולה. לפיכך מוצדק לומר שאנשי הגו-ג'ו לומדים לפתור בעיות על ידי שינוי הרפלקסים המותנים במצבי לחץ. בבחינת "למצוא את השקט בעין הסערה". במקום תגובות של תבניות היסטריות ואגרסיביות או מנגנוני הגנה נוקשים, נלמדים עקרונות של גמישות מחשבה, מחזוריות מעגלית ורכות תנועה המאפשרת הרגעות של הגוף, תוך שקיעת האדרנלין והפעלת המערכת העצבית הפאראסימפטטית לכדי מחשבה ותגובה של סובלנות ומתינות.

תגובות אלו של סובלנות מסייעות לטווח הארוך להתגבר על רבות מהבעיות העומדות מולנו, בדומה ל-"מים רכים המתגברים על סלעים קשים". (בנימיני, 2002).

קים (1998: 292 293) מראה את הקשר שבין העיסוק באומנות לחימה מסורתית למאמצים הקוגנטיביים וההתנהגותיים לשליטה, סובלנות או להפחתה של דרישות חיצוניות ופנימיות קונפליקטים המתגלעים ביניהם, כפי שמגדירים זאת פולקמן ולזרוס (1980) כהתנהגות של "התמודדות". זאת ועוד, את החיבור הזה של קוגניציות ואמוציות אפשר לראות גם בהתייחסות של קים (שם) לרעיונותיו של מייקנבאום (1985) המחברות את משנתו של רוג'רס (1961) עם זו של סקינר (1953) ובק (1976) כ"אסטרטגיות-התמודדות".

המעבר הזה מטיפול התנהגותי מסורתי-קלאסי לטיפול התנהגותי - קוגנטיבי הוא מעבר לטיפול פחות מכניסטי, לכזה המדגיש יותר ויותר את אמונותיו ותפיסותיו של המטופל (קלינגמן ואייזן, 1991).

 

האסתטיקה של ההתמודדות כתמונה מנטאלית: מהתנועה החיצונית (גו) אל התנועה הפנימית (ג'ו) - מהגוף אל הנפש.

בפרק זה נעסוק בכלי עצמו, באסתטיקה, נרחיב את ההבנה של השימוש והמשמעת של "התמונה המנטאלית" ככלי אסתטי המאפשר התמודדות הוליסטית ועמוקה של האדם לסביבתו ועם עצמו.
אסתטיקה זו מתבטאת, ביכולת האנושית להגיע לתגובה ממשית מאוזנת ושקולה למצבו הפיזי של האדם ונכונה לנקודת הזמן בחייו.

לצורך הסדנא פיתח בנימיני (2002) 10 שיעורים עם אפיוני טכניקות קינסטטיות העוסקות בהרחבת התודעה, המשפרות את היכולות האישיות של האדם המאפשרות לו לתפקד ברגיעה ומרכוז מחשבתי.

בחברה האנושית העכשוית שבה אנו חיים עם הרבה תשוקות, רגשות, אינטרסים אישיים, ענייני משפחה, עבודה ופרנסה המעסיקים חלק נכבד ממחשבותינו, טוען בנימיני, חשוב לפתח תהליך של טיפוח הסובלנות וההבלגה, בחזקת 'יכולת עמידה' : "קח צעד אחד אחורה, ותגלה שהים רחב והשמיים ללא גבולות", מלמד פתגם סיני עתיק. משמע, כשאתה ניצב בפני בעיות הדורשות פתרון, הבט בהן ממרחק מתוך פרספקטיבה וראה את התמונה בשלמותה לפני שתנקוט בצעד תגובתי, קדימה.

כדי להפנים את זווית ההתבוננות התפיסתית הזאת, מתרגלת הסדנא טכניקות צ'י-קונג וטאי-צ'י בהילוך איטי וברצף הרמוני המגבירות את היציבות הפיסית והנפשית. הנ"ל מעביר באופן מוחשי לגו הגופני את פירוש מושג ה 'וויתור' וה 'הרפייה'. תרגילי תנועה אלה משפרים את יכולות ההתבוננות הפנימית, את האבחנה והתגובה, ובכך מסייעים להשגת תפיסה ממוקדת יותר של המציאות.

על פי התפיסה הסינית של היקום קיימים שלושה פנים בכל גוף:

ה 'ג'ינג', שהוא ה 'חומר', המתמצה בתמצית או בזרע.

ה 'צ'י', המתמצה באנרגיה ונשמת החיים.

ה 'שן', היא הנפש, המהות האנושית. מהות זו קשורה לסביבה ומובחנת יותר בתגובת הסובב מאשר בגוף עצמו.

ריכוז שלושת הכוחות הגופניים הנ"ל, בסדר כרונולוגי של-מחומר לנפש ולרוח, למשך הזמן הארוך ביותר נעשה באמצעות טכניקת ה 'צ'י-קונג' שפרושה הסיני הוא: "למשוך את האנרגיה החיונית מהיקום (הסביבה)". ריכוז הנ"ל מחפש מתאם ברמה הפיסית שבין מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית (ג'ינג), ברמת האנרגיה- בין כיוון האנרגיה והווקטור האנרגטי של התנועה, לבין הכוונה והמיקוד הפנימי (צ'י). וברמת הנפש (שן), בין התשוקות והרצונות (רגש ותבונה). שלושת איכויות אלה יוצרות את הבסיס הקיומי של הפרט. הם מאוחדים ביחסים פונקציונליים ומתמזגים בתמיכה הדדית.

לבסוף, העקרונות הפעילים העיקריים שבאו לידי ביטוי בסדנא הם: נשימה, תנוחה, תנועה, רגיעה וריכוז תוך הדמיה.

הסינרגיה שבין שלושת הרכיבים תורגמה ונפרסה ל-10 שיעורים באופן הבא:

שיעור ראשון: תיאוריה והדגמה של הטאי- צ'י והצ'י- קונג.

שיעור שני: לימוד רגיעה והרפיה (אך לא רפיון)- מהאספקט הגופני אל הנפשי.

שיעור שלישי: הקשב הפנימי (כוונה ומרכוז) מתפתח על ידי תרגילי דמיון מודרך.

שיעור רביעי: נשימה ואנרגיה עם תנועה של פשטות וחזרתיות. התפיסה היא שהגוף לכשעצמו מהווה מיקרוקוסמוס, הוא מתפקד כמגבר רב עצמה ה"מבצע" את הדרוש בעצמו, בעיקר ברמה הרוחנית, יש לחזור על התרגול הפשוט פעמים רבות, מה שמייצר סבלנות, אורך רוח ובעיקר "זיכוך הנשמה על ידי נשימה".

שיעור חמישי: לימוד תנוחה או עמידה. התפיסה הבסיסית היא שהשינוי בתנוחה משנה את אופי זרימת ה 'צ'י' בגוף ומרחיבה את התודעה ומאפשרת חלוקת קשב.

שיעור שישי ושביעי: תרגילי תנועה ייחודיים המדגישים את הרכות, הזרימה ההרמונית עם הטבע הסובב ואת השקט הנפשי הניבט ממנו.

שיעור שמיני ותשיעי: תרגילי יכולת הסתגלות של 'לחץ' ו 'ויתור' תוך זרימה מחזורית בלתי נפסקת של החלפת תפקידים, באמצעות דחיפת-ידיים מסוגננת עם בן זוג.

שיעור עשירי: סיכום תוך חיבור הגו הגופני (החיצוני) עם ההבנה הפנימית (ג'ו), תוך הבנת הטכניקות המנטליות בהן משתמשים כדי "להגביה עוף" ביכולות התבוניות והרגשיות.

 

אכיפת חוק קהילתית ותבונה ורגישות בטיפול באומנויות

ראיית השב"ס כמודל קהילתי מבוססת על המודל המשטרתי. 'שיטור קהילתי' הנו שיטת שיטור אלטרנטיבית לשיטת השיטור המסורתית-אכפתית. שיטה זו מבוססת על פילוסופיה, תפיסת עולם ואסטרטגיה ארגונית חדשה. השיטה מבוססת על ההכרה שפשיעה איננה רק עניין משטרתי אלא כלל קהילתי ( גימשי, 1995). היא באה ליישם דפוסים חדשים של שותפויות בין השיטור לקהילה בה מבקשת המשטרה לפעול. ההגדרה מדגישה את ההכרה בתלות ההדדית בין המשטרה לקהילה, על הגורמים הפועלים בה ואת חלוקת האחריות בין המשטרה והקהילה, ליצירת סביבה בטוחה יותר. הדגש המשטרתי עובר כאן מהתמקדות יתר בפשיעה החמורה ואכיפת החוק לגישה הממוקדת במניעת פשיעה ופתרון בעיות בקהילה תוך מתן דגש על הסיבות להיווצרות הפשיעה וחוסר הסדר (Vedette, 1994).

הרצון לראות את עבודת השב"ס כקהילתית, המובעת כאן, מתמקדת אף היא, במקביל למודל השיטור, בהדדיות, בשיתופיות ובאחריות במניעת פשיעה בכך שמוצרה הסופי יהיה עבריין שהשתלב מחדש בקהילה (קים, 2002).

בדומה לגישות ניהול מתקדמות אחרות, מציבה שיטת השיטור הקהילתי, ועכשיו לאור תפיסתנו גם שב"ס קהילתי, את האדם במרכז העשייה. מבחינת מאמר זה הכוונה היא לראות בפרט, מקבל השירות, את מרכז העשייה ולהתאים את המערכות האוכפות לתכלית זו.

מבנה המשטרה המסורתי ודרך פעולתה, ולדעת כותבי מאמר זה נכון הדבר גם לגבי שב"ס, מקשה עליה לתפקד ב 'גישה שרותית'.

השיטור הקלאסי, האכפתי, המושתת על ריכוזיות ואכיפת חוק, משיג את ייעודו באמצעות שימוש בכוח. המהפכה הטכנולוגית שהכניסה, בשירות המשטרה, אמצעים כמו רכב, קשר וכוח אדם מקצוען, יצרה את האפשרות לבסס את עבודת המשטרה על כוח שיטור קטן אבל חכם. יעילות זו של עבודת המשטרה הרחיקה אותה מהרחוב ומהקהילה ויצרה נתק הולך וגובר בינה לבין צרכנייה. נתק זה קיבל במשך השנים אופי של ניכור. (שלו ויחזקאלי, 1997).

בעבודת השב"ס, הנתק מהקהילה ומוסדותיה הנו קריטי במיוחד ומובנה. הוא מתקיים בתוך חומות של בטון המהוות כאן גם חומות של ניכור מן הקהילה. הקהילה באמצעות שליחיה המשפטיים הרי גירשה את העבריין מתחומה, והשב"ס קיבל אותו למשמורת בין חומותיו.

ב"שיטור כפרופםיה - מלוכד גנבים ליזם קהילתי", טוען גימשי (1997) שהתפיסה המסורתית של השיטור היא של 'לוכד גנבים' , כזאת המדגישה פרוצדורה פלילית, בירוקרטית , מתועשת, תגובתית שתפיסתה מבוססת 'מוצר' סופי. כך גם טוענים שלו ויחזקאלי (1997 ) ב 'שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי.

גישה אלטרנטיבית היא של השיטור הקהילתי, המציעה לראות במאבק בפשיעה ובשמירה על איכות החיים פעילות מערכתית, שבה תפקידו המרכזי של השוטר הוא לתת שרות ולהניע באופן יזום משאבים קהילתיים, במשותף עם הקהילה, כדי להגן על האדם, כבודו ורכושו.

גימשי (שם) מוסיף וטוען שהמשותף לשוטרים, לאחיות ולמורים מחד ולעובדים סוציאליים פסיכולוגים, לעורכי דין ולרופאים מאידך, הוא היותם עובדי שטח המעניקים שירות מקצועי בקו הראשון. השפעת התנהגותם ופעולותיהם על איכות חיי האנשים היא משמעותית ביותר. אנו נאזכר כאן, לצד העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים והרופאים דלעיל, את המטפלים באומנויות, עניינו המרכזי של מאמרנו זה.

כן נכון הדבר גם לגבי שירותי חינוך, טיפול ושיקום(חטו"ש) שמציע השב"ס , על היותם שירותי שטח המעניקים שירות מקצועי של קו-ראשון. זה הבסיס עליו יהיה אפשר לבסס שב"ס קהילתי.

מודל 'תבונה ורגישות בטיפול באומנויות', מבוסס על אומנות הלחימה הסינית המסורתית 'גו-ג'ו-לחימה כאומנות' (קים, 2001), מבית היוצר של הפילוסופיה הסינית הדאואיסטית.

הדיאלקטיקה של יין/יאנג בדאואיזם הסיני, או מקבילתו 'רך/קשה' באומנות הלחימה 'גו-ג'ו' יכולה לבטא נאמנה את המעבר מ 'מודל בטחון ' נוקשה, ביהביוריסטי ומכניסטי של שב"ס ושל החומר הדומם במודל 'תבונה ורגישות' מחד, למודל חטו"ש (חינוך, טיפול ושיקום ), שהוא טיפול יותר רך, הומניסטי וקוגניטיבי של שב"ס קהילתי, ובנפש האדם במודל 'תבונה ורגישות' מאידך. החיבור של שני המודלים דלעיל, יוצר מודל משולב 'התנהגותי-קוגנטיבי', 'רך/ קשה', של תבונה ורגישות (קים, 1998). מודל משולב זה הוא הצעת מאמרנו זה כמודל ליישום בשב"ש.
כאן גם מקומו של השילוב המוצע עם מודל הטיפול באומנויות-'תבונה ורגישות'.

 

סיכום

הכנסת הקהילה ( הרשות המקומית על כל מוסדותיה, מוסדות ציבוריים אחרים שאינם מוסדות רשות מקומית כגון משטרה, רשות שיקום האסיר, אגודות וולונטריות, מלכ"רים למיניהם וארגונים פרטיים כגון המכללה הבינלאומית לאומנויות לחימה גו-ג'ו ) לשותפויות ומיזמים משותפים עם הכלא מבטא מודל כזה של 'שב"ס קהילתי'. המאמץ של השיטור הקהילתי מתמקד ב 'פתרון בעיות', 'הנעת משאבים' ו 'מיזמים משותפים' עם הקהילה.

*שב"ס קהילתי צריך גם הוא להתמקד 'בפתרון בעיות' של האסיר בשבתו בכלא וביציאתו לקהילה. זה שעוד לא חווה את המאסר באמצעות 'מבחן ' או באמצעות כל תוכנית 'הטיה ' אחרת, זה שכבר התנסה במאסר, באמצעות 'פארול', הוסטל או כל תוכנית אחרת, וזה המתנסה כרגע באמצעות טיפול, כגון זה המוצע כאן באומנויות, תוך הנעת משאביה של הקהילה ובשיתוף פעולה הדוק אתה. כל זאת, מפני שהעבריין השפוט בכל מקרה חוזר אל הקהילה, זאת שממנה בא או זאת שממנה שוב יחזור, כנראה, אל הכלא. יש לכן להתייחס אל האסיר כאדם ולא כמחלה.

ניצני ' שרותיות' כזאת במערכת השב"ס כבר מובנים עם האבחנה שהמערכת עושה בין 'ביטחון ' לבין 'טיפול'. כמו בשיטור, מתקיימת כאן מערכת דואלית, אוכפת ומטפלת. מתחים דיאלקטיים אלה שבין ביטחון לבין טיפול מתממשים בתיאוריית ה"מימוש העצמי" של מאסלו (1970) שערך השוואה בין שתי קטגוריות של מניעים: מניעי חסך : Deprivation Growth , ומניעי צמיחה : Human Growth.

הקטגוריה הראשונה, העוסקת בחסכים, מכוונת רק לתחזוקת הקיים, מתאימה מבחינת המודל המשולב המוצע כאן למודל 'הביטחון', בעוד הקטגוריה השניה המכוונת למימוש פוטנציאל הצמיחה הגלום באדם, תואמת את ציפיותינו ממודל 'תבונה ורגישות- הטיפול באומנויות'. מניעי החסך של מאסלו מסודרים בסולם-עולה, כאשר הצרכים הפיסיולוגיים-הבסיסיים ואלה משמרי החיים ממוקמים בתחתית הסולם, אחריהם הצורך בהשתייכות, האהבה והאינטימיות, ורק לבסוף ממומשים הצרכים ה"גבוהים". צרכים 'גבוהים' אלה יוכל החוסה לקבל מהטיפול באומנויות.

לסיכום, שילוב הטיפול באומנויות בתוך מודל השב"ס הקהילתי מדגיש ומאפשר התייחסות למניעי הצמיחה של האסיר, אשר נמצאים חסרים בדרך כלל בהתייחסות לאוכלוסייה ייחודית זו. באופן זה מתייחס המודל המשולב, המוצע כאן, לבן האדם כאדם עם 'מחלה' ולא כמחלה עם אדם.

 

ביבליוגרפיה

גימשי ד. (1995), יישום שיטור קהילתי במשטרת ישראל, ירושלים: משטרת-ישראל.

גימשי ד. (1997), השיטור כפרופסיה - מלוכד גנבים' ל 'יזם קהילתי'. משטרה וחברה, גיליון מס' 1, עמ' 25-5.

קים, י. (1998) "שיטת הגו-ג'ו כהתערבות חינוכית". בתוך: לזובסקי, ר. ופלדמן, ש. (עורכות) מרחב ונחלה בייעוץ החינוכי. אבן-יהודה: רכס.

קים, י. (2001 ) "אומנות לחימה- כאומנות : השימוש במטאפורות לכיול מנטלי ועיקור הלוחמות מהלחימה" מעוף ומעשה, 7. 199 - 222.

קים, י.( 2002) "קהילתיות בשירות בתי-הסוהר: שב"ס בקהילה, או שב"ס-קהילתי" משטרה וחברה(בדפוס).

קלינגמן, א. ואייזן, ר. (1991) ייעוץ פסיכולוגי, עקרונות גישות ושיטות התערבות. אונ' ת"א: רמות.

שלו א., יחזקאלי פ. (1997), 'שיטור קהילתי' מול 'שיטור אכיפתי' - סוגיות עקרוניות, משטרה וחברה, גיליון מס' 1, עמ' 105-66.

 

 
Anziew, Di (1989) "The Skin Ego". The English Edition, Yale University.
Beck, A.T. (1976) Cognitive theory and emotional disorders: N.Y.: International University Press.
 
.Locher, J.L. (1974) The World of M.C. Escher. N.Y: Harry N. Abrams' Inc.' Pub.
 
Folkman, S. & Lazarus, R.S.. (1980) Analysis of Coping in a Middle Aged Community Sample. Journal of Health & Social Behavior. 21. 219-223.
 
Maslow A. (1970), Motivation and Personality, NY: Harper and Row.
 
Meichenbaum, D. (1985) Stress Inoculation Training. N.Y.: Pergamon.
 
Rogers, C.R .(1961) On Becoming A Person. Boston: Houghton-Miffin.
 
Skinner, B.F. (1953) Science & Human Behavior. N.Y. MacMillen.
 
Vedette (1994) Community Policing- The Central Philosophy of the Queensland Police. No. 158(Sept.) 21. 
כל הזכויות שמורות © 2024 מכללת ילון.