באמנויות הפנימיות ישנו עיקרון בו צריך להיות למטה ולהרחיב בנשימה ובהשתרשות, על מנת להגיע עם עומק אנרגטי והתרחבות, למעלה ורחוק בצורה מלאה. ניתן לראות לכך דוגמה באלמנט העץ היוצר שורשים עמוקים כדי שתהיה לו צמרת גבוהה וכך הוא יוצר יציבות והתפתחות. הוא שומר בין העבר לעתיד, בין הפרקטיות לחזון, בין האדמה לשמיים. על בסיס זה גם מסלו אמר שכשאדם מקיים את הצרכים הדרושים להישרדותו - אז הוא מקבל את היכולת הרוחנית. בדומה, גם הקבלה, התורה, אומרת כידוע שאם אין לחם - אין תורה. משמע, אם אין בסיס שבע בגוף ובחומר ,קשה להיות גבוה ברמה הרוחנית.
גם אנחנו חייבים להפנים את הרעיון שדווקא רוחניות באה לא מתוך עוני ודלות אלא להפך. מי שרוצה להיות רוחני צריך לבקש להיות שופע גם בחומר.
אין הכוונה שצריך לבקש להיות מעל צרכינו, אבל כן ראוי לספק את כל צרכינו הפיסיים כדי שיתאפשר להתנתק מהם ולעבור לפאזה אחרת בה נוכל להגיע למרחבים רוחניים גבוהים, עמוקים ורחוקים יותר. אם כך, לדעתי, הסתירה במערב שבין רוח לשפע, הסתירה לפיה לעיתים שומעים אנשים טוענים שלא צריך לעסוק בחומר אלא רק ברוח; לא להתעסק בכסף אלא רק ברוחניות, זה לא נכון. צריך לדעתי להיות מאוזנים. לדעת לעסוק בחומר בצורה מאוזנת וכך לפתוח אופקים חדשים, כדי שלא נצטרך להיות רק ברמת החומר, אבל גם לא "במקום" אלא בנוסף ובשילוב נכון ומאוזן. לא צריך להתבייש ליצור את החיבור הזה, אדרבא, צריך ליצור את החיבור הזה!
כמו כן, גם בלחימה אנחנו לא יכולים להזניח את הגוף. מצד שני, אנו לא רוצים להיות מאד טכניים. לכן צריך להכניס נשמה, כוונה והוויה, אבל לזכור שכל הדברים הללו מתבטאים באיזושהי צורה פיזית, של תנועה. לא צריך להיות רק בטכניקה, אבל גם לא להיות רק נשאים של רעיונות נחמדים מבלי יכולת לממשם. בשביל יישום בחומר, עם הרעיון הטוב, ועדיין להישאר גם ברמת החוויה ואוירה פנימית צריך מה שאני מכנה - שאר רוח. צריך לדעת לקיים אותו לתוך ההוויה הפנימית, הטכניקה והיומיום. לדעתי דווקא ביומיום, דווקא ברעש, ליצור את השקט זו העוצמה האמיתית. כשיש לחץ להיות רגועים, לא כשאין לחץ כמו הנזיר שמתנתק מהחיים. גם זו צורה של רוחניות אבל זה משהו אחר ולדעתי פחות חזק, מאחר וכשאין לחץ ואנו מנותקים אז ממילא אפשר להיות רגועים. לעומת זאת, זהו אקט עוצמתי להירגע דווקא כשקשה.
דרך האימונים אנחנו מפתחים יכולות אלו ואני חושב שאנו צריכים לדעת לא להתבייש להסתכל על שני התחומים מבלי לאבד אחד את השני. צריך יין ויאנג מלא - לא לאבד את הרוחניות ולהיכנס רק לחומר, ומצד שני לא להיות יותר מדי טכני ובחומר עד כדי איבוד הרוח והתחושה. צריך ליצור איזון בין ספונטניות, רוח וטבע לטכניקה וחומר. כולנו יכולים להיות מאסטרים אם נדע ליצור את האיזון והחיבור הזה והעניין הוא לדעת שזה קיים, לחתור לשם, לבקש את זה, להסתכל לכיוון ולהתאמן.
האימון שלנו הוא אימון של צעדים בוני אופי – אימון מנטלי ואימון פיזי. כשמדברים על החיבור ואיזון בין חומר לרוח, פעולה להבנה גבוהה, מדברים על היכולת ליצור תוצאה מיטבית בשטח, לעשות משהו טוב במציאות שלנו. רק עם חיבור יסודי ועמוק להבנה הגבוהה והשראה – אז אפשר. אין מציאות מיטבית אם נורא רוצים משהו, מבינים לעומק, אבל אין התמדה וחיבור לעשייה עצמה. אם לא מתמידים ומוותרים בקלות או לא עושים את המאמץ הנוסף – לא מגיעים גם עם ההבנה הגבוהה, ולהפך, מאמץ לא ממוקד לא מסייע להגיע לתוצאות.
צריך לא להתמיד, לא להתייאש, לא לתת לאחרים להפריע ולא להפריע לעצמך. להמשיך למרות כשלונות. לחוש חיבור לאמונה ורוח. להמשיך את המאמץ בשטח, גם אם לא כל כך מתחשק. באותה מידה כמובן צריך לעשות את המאמץ הנוסף לנוח במידת הצורך שכן זה האיזון וזה יוצר העצמה. האימון מסייע בבניית אופי טוב יותר ובמציאת איזון בתוך העשייה, מבלי לוותר. באימונים אנו לומדים לא להתקשח, לא להתרכך אלא ליצור פעולה חודרת ומנטרלת בלי מאמץ.
