"כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח" (כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבא וישתתף בסעודת הפסח) - מהמשפט הפותח של ההגדה. מבחינתי, משמעות משפט זה היא שהאדם פתוח לקבל את האחר, להכיל אותו ולהעניק לו. אנחנו נתקלים באפשרות הזו בהזדמנויות שונות, כולל בכאלו שאנו לעיתים לא מייחסים להן את הגישה הזו... קל לחשוב על גישת הפתיחות וההכלה כשאנו באים לתרום לנזקקים, להתנדב למי שזקוק לנו ולסייע למשפחתנו ויקירנו. עם זאת, גישה זו רלוונטית גם כשאנו בדיונים קשים בעבודה על דרך פעולה; כשאנו מנסים להשיג ולייצר דבר מה ונתקלים בדעות אחרות; כשמישהו נדמה כמערים עלינו קשיים ואנו בדילמה כיצד להמשיך.
פסח ידוע כזמן האביב, ההתחדשות, הצמיחה והיציאה לחופש אודותיה דיברתי בבלוגים קודמים (להרשות לעצמך לצאת ממקום עכשווי ובטוח להתנסויות שאתה גדל עימן). משילוב תפיסה זו עם הגישה של הפתיחות וההכלה המשוייכת אף היא לפסח כפי שנובע מההגדה, נובעת ההבנה כי דווקא בתקופה זו בה אנו מתחדשים החוצה - אנו מתבקשים לגדול פנימה ולפתוח את הלב.
תקופה זו של פסח איננה רק התחדשות של טבע ומזג האויר אלא של האנושיות וטבע הלב. המשפט שצוטט בראשיתו של הבלוג מכוון אותנו להרחיב את יכולת הנתינה האמיתית, במסגרתה אנו יודעים להכיל את האחר והשונה, לפתוח את הדלת ולהזמינו למקום שלנו. שפע אמיתי מתחיל בנו אך מסתיים הרבה מעבר לכל אחד מאיתנו והוא אמור לגעת ולקיים שפע באלו שסביבנו, בחברינו, משפחתנו ושכנינו. אם רק נוכל, הוא ייגע גם במעגל הרחב יותר ובכל אחד שיקרה לדרכנו.
פתיחות ורוחב לב תורמים בראש ובראשונה לנו ולשימור השפע בנו – גם הרוחני וגם החומרי. נגדיל לעשות אם נוכל להכיל גם אג'נדות ורצונות שונים משלנו, ולחברם אלינו ולאמונותינו כדי לשלב אל צמיחה בריאה וחזקה יותר (בבחינת "השלם גדול מסכום רכיביו"). כשאנו מאפשרים לעצמנו לצאת מעט מהרצון האישי שלנו, אז אנו באמת יוצאים מעבדות לחירות מפני שכך אנו שוברים מוסכמות ישנות ומשלבים את הכוח של הסביבה בכוח שלנו. בעשייה מסוג זה אנו שומרים על ייחוד אך משתלבים לבנייה מאוחדת של דבר מה שלם הצומח למעלה. זוהי הדרך להפוך לאנשי סגולה.
בהיות פסח תקופה של התפתחות וגדילה, זוהי תקופה טובה לקרב אלינו רעיונות ואנשים באהבה, עם רצון לחלוק עימם את הידע והשפע. ללמוד כי הכוח שלנו לתת - מקורו בשיתוף, הקשבה וכן גם בהכנסה לחיינו מעט מהלא מוכר שמזדמן לעיתים לפתחנו (עם הזהירות המתבקשת) וללא פחד משתק היוצר ניכור והתכנסות.
אחד הדברים שאנו תמיד מדגישים ומפתחים באימונים שוב ושוב הם היכולת, הרצון והאומץ להשתנות ללא חשש ופחד מהשונה. לחבר את האחר אליך במעשים ראויים של אמפתיה, אנושיות וסימפתיה, גם אם אותם אנשים הם אלה שאינם דוברים בשפתך (כלומר, שאינם חולקים את מטרותיך ואמונותיך). בסופו של דבר כולנו ילדי האלוהים ולא משנה מהי דתך ואמונתך. הרי כולנו חולקים את אותו העולם. אם נרצה לגדול, חשוב שנדע להיפתח ולהעניק, חשוב שנדע ליצור ולגדול ביחד בכוחות משותפים כשאנו מכירים בייחודו של כל אחד, בבידולו אך לא בבדלנות.